פסק-דין בתיק ע"פ 41013-04-13

השופטת ת' שרון נתנאל :

1.         לפנינו ערעור, על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו על ידי בימ"ש השלום לתעבורה בחדרה, בתיק ת"ד 2657-10-09, בהם הורשעה המערערת ודינה נגזר בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וסעיפים 40+64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 ובסטייה מנתיב נסיעה, עבירה על תקנה 40(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961.

            המערערת גרמה לתאונת דרכים בה קיפח המנוח עודד גיגי ז"ל (להלן: " המנוח"), את חייו, עת שנהגה ברכב פרטי בכביש 70 ובאופן בלתי מוסבר סטתה ימינה ופגעה עם הדופן הימנית קדמית של רכבה, בפינה האחורית השמאלית של משאית המנוח, אשר עמדה בשול הימני של הכביש, בהמתנה לרכב חילוץ שהגיע למקום על מנת לתקן תקלה שאירעה במשאית. על פי ממצאי בימ"ש קמא, כפי שבאו לידי ביטוי בהכרעת הדין, ממש לפני הפגיעה, פתח המנוח את דלת המשאית וירד ממנה, על מנת לפגוש ברכב החילוץ, שהגיע למקום סמוך לפני קרות התאונה. 

            הכרעת הדין ניתנה, ביום 5.11.12, על ידי כבוד השופט מוחמד מסארווה ואילו גזר הדין ניתן ביום 17.4.13, על ידי כבוד השופטת כרמית פאר גינת, לאחר שכבוד השופט מסארווה פרש לגמלאות.

2.         בימ"ש קמא דן את המערערת לעונשים כדלקמן:

            א.         מאסר בפועל לתקופה בת 11 חודשים.

            ב.         מאסר על תנאי בן 12 חודשים, שבמשך 3 שנים מיום שחרורה מהמאסר, לא                                   תעבור            עבירה של גרם מוות ברשלנות.

            ג.          מאסר על תנאי בן 6 חודשים שבמשך 3 שנים מיום שחרורה מהמאסר, לא

                        תעבור עבירה של סטייה מנתיב, או עבירה של נהיגה בזמן פסילה או ללא

                        רישיון נהיגה.

            ד.         פסילה בפועל מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך 12 שנים.

            בדיון שהתקיים בפנינו ביום 20.6.13, חזרה בה המערערת, בהמלצתנו, מהערעור על הכרעת הדין ונותר לדיון הערעור על גזר הדין.

3.         ב"כ המערערת טען, כי בגזר דינו של בימ"ש קמא נפלו טעויות, אשר גרמו להחמרה בענישתה של המערערת. נטען עוד, כי למנוח אשם תורם, שכן הוא החנה את המשאית, כאשר גלגליה על הפס הצהוב, כך שמרכבה בולט לתוך הכביש, לא השתמש באמצעי אזהרה, כנדרש בדין, על מנת להזהיר את כלי הרכב הבאים מאחוריו ואף פתח את הדלת וירד לנתיב הנסיעה, בחוסר זהירות.

            לטענת ב"כ המערערת, על פי הפסיקה, העונש הראוי לרשלנותה של המערערת המצויה, לטעמו, ברף הנמוך, ובהתחשב גם ברשלנותו של המנוח הוא מאסר שירוצה בעבודות שירות ולא מאסר בפועל.

            לטענתו, אין לקבוע מתחם ענישה כללי לעבירות של גרם מוות ברשלנות, אלא יש לקבוע את המתחם על פי נסיבות המקרה הספציפי, על חלקה של המערערת ועל האשם התורם של המנוח.

            כן טען ב"כ המערערת, כי מכך שכבוד השופט מסארווה, אשר נתן את הכרעת הדין, הזמין חוו"ד מטעם הממונה על עבודות שירות, יש ללמוד על כוונתו להשית על המערערת מאסר שירוצה בעבודות שירות ולא בין כתלי הכלא, בפרט לאור כך שבפרוטוקול הדיון ובהחלטת בימ"ש קמא, אין כל אמירה כלפי המערערת, אשר הבהירה לה, כי הזמנת חווה"ד נעשית רק לצורך שקילת כל השיקולים לעונש.

            בנוסף הדגיש ב"כ המערערת את עברה הנקי של המערערת, את גילה (בת 65 שנים) וטען, כי לאחר תיקון 113, ירדה קרנו של שיקול הרתעת הרבים, אשר לא נכלל בשיקולים לקביעת מתחם הענישה.

            כן נטען, כי יש ליתן משקל לכך שהמחוקק בחר לכלול, בשני השיקולים הראשונים, לענין גזירת העונש בתוך המתחם (סעיף 40יא'), את הפגיעה של העונש בנאשם, לרבות בשל גילו ואת הפגיעה של העונש במשפחתו של הנאשם. לשיטת ב"כ המערערת, סדר השיקולים בסעיף זה קובע את חשיבותם ואת המשקל שיש ליתן להם.

            לטענתו, רף הענישה ההולם, בנסיבות המקרה דנן, הוא החל מ- 6 חודשי עבודות שירות ובקשתו היא, כי נעמיד את עונשה של המערערת, על רף זה וכן, כי נקל גם בעונש הפסילה, לאור משך נהיגתה של המערערת ועברה הנקי.